<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון למודים שער שני</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פעמים מזכיר בלשון המשנה שם התנא ואחר כך עצם הדבר ואחר כך משפטו, כמו [נדה ב' ע"א] שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, שמאי שם התנא, כל הנשים עצם הדבר הנושא המשפט, דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים, וכן [עדיות פ"א מ"ב] שמאי אומר מקב לחלה ובית הלל אומר מקביים, וכן (ב"ש אומרים) [הלל אומר] מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה (וב"ה אומר שנים עשר לוג) [שמאי אומר ט' קבין].
<h2>דף ג.</h2>
כל היכא דתני הכל לדרשא, וכולהו מייתי בריש ערכין, אבל היכא דתני כל, פעמים דריש מיניה ופעמים לא דריש מיניה, כל הנשים דיין שעתן [נדה ג' ע"א] דריש לאפוקי מדר' אליעזר דאמר ד' ותו לא, כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [שבת ס"ח ע"א], כל מקום שאין מכניסין בו חמץ דריש להו בגמרא [פסחים ח' ע"א] וכן כל המטמאים באהל המת שחלקן והכניסן לתוך הבית [אהלות פ"ג מ"א] כל הזבחים [זבחים ב' ע"א], כל המנחות שנקמצו [מנחות ב' ע"א] כל התדיר מחבירו [זבחים פ"ט ע"א], וחדלו לספור כי אין מספר דלא דריש כל לאתויי מאי, דהאי כללא לאו דוקא שאין למדין מן הכללות [ערובין כ"ז ע"א] וכל שכן שאין אומרים כל לאתויי מאי. אבל צריך לדקדק על אותם דדייק בהם לישנא דכל, ושמא כל שהוא אוכל ונשמר לאו מלישנא דכל אלא מלשון שהיה לו לומר כל שהוא נאכל ונשמר, וכל הנשים דיין שעתן דייק ליה מן ה' דהנשים, דהיה לו לומר נשים, דהנשים משמע נשים הידועות, מלבד אותן ד' נשים דר' אליעזר, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מיותר דהא תנא בהך בבא, ולמה אמר שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ, משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, והרבה כל דלא דריש כלל, כל היד המרבה [נדה י"ג ע"א], אולי נקט כל משום דבאנשים תקצץ, ובכל מקום יש לדקדק למצוא טעם בזה או כיוצא בזה אע"ג דאינו בא לא למעט ולא לרבות, ולא יקשה לך על מה שאני אומר דכל לא אתי לרבויי, הא דאמרינן [ב"ק נ' ע"ב] מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, בשלמא לשמואל אמר כל לאתויי כו' אלא לרב כל לאתויי מאי, משמע דכל אתא לרבויי, לאו מלשון כל אלא מלשון המשנה קא פריך מהאי לישנא ומה היא למדה מבור, ומשמע מלשון שאין למדין מבור דבר חוץ מבור, ואדרבה מכאן אתה למד שאין אנו מרבין דבר מלשון כל שהרי אין אנו למדין לשמואל אלא דבר אחד ואין זה מלשון כל כדפירשתי וכן בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) דאמר וכל ספק נפשות דוחה שבת, מאותו בא לרבות משום דכבר השמיענו בחד דוכתא דספק נפשות דוחה, צ"ל דכל ספק נפשות אתא לטפויי דבר דלא ילפינן מיניה.
<h2>דף ז.</h2>
היכא דאשכח שלשה תנאים ודעת שלישית לא כמר ולא כמר, נקרא דעת שלישית ואין זו הכרעה, כי הא דכל הנשים דיין שעתן מחלוקת ב"ש וב"ה. וכיוצא בזה פ' הגוזל עצים (ב"ק צ"ד ע"א) גבי יאוש קונה בריש פירקין אמר ליה רב פפא ואיכפלו כל הני תנאי לאשמועינן כב"ש, א"ל הכי קאמר לא חלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, כאן מפרש להדיא שיטת התנאים יותר מאשר כתבתי מהא דשידה. ור' אליעזר דאמר [נדה ז' ע"א] ד' נשים, אין זו הכרעה, וכי הא [עדיות פ"א מ"ג] דמלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה עד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אבל כשהשלישי ס"ל כחד מינייהו לגמרי [ברכות מ"ג ע"א] או כחד מינייהו בדבר אחד, במה דסבר כחד מינייהו הלכה כמותו דהוה ליה מכריע באותו דבר שהם שנים כנגד אחד והויא הכרעה, כמו כףמאזנים שהשנים מכריעין האחד כי הא דתניא [ב"מ כ"ד ע"ב] הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא מתיר, אמר רבי נראים דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה ודברי ר' חנינא כשמצאן בבית, לפי מאי דס"ד מעיקרא דהוה רבי מכריע, הלכה כרבי יהודה כשמצאן באשפה וכרבי חנינא כשמצאן בבית, אבל לפי מאי דמסיק רב נחמן בר יצחק בפירקא קמא דחולין (י"ב ע"א), רבי לא הוי מכריע והוי דין אחר, מיהו הדין כן הוא אי אשכחן כדס"ד מעיקרא דרבי פליג עלייהו.
<h2>דף ז:</h2>
מצינו משנה אחת שתנא מודה לחבירו אע"פ שאותו תנא מוקשה מתוך המשנה אלא שיש סברא חוץ למשנה מפני מה הוא מודה לו. פרק חמישי דתרומות (מ"ד) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורין בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ויש במשנה משא ומתן בין בית שמאי ובית הלל, וב"ה נשארו מוקשין במקומן, ויש במשנה, לאחר שהודו ר' אליעזר אומר וכו', וקאמר בירושלמי מי הודה למי, יש אומרים בית שמאי הודו לבית הלל ממתניתין דטבול יום (פ"ב מ"ז) המערה מכלי אל כלי כו', ויש אומרים בית הלל הודו לבית שמאי, ומייתי ראיה ממתניתין דהכא דרבי אליעזר אומר תירום ותשרף, ור' אליעזר לאו שמותי הוא כלומר לאו תלמיד בית שמאי הוא א"כ (לא) חזרו בהם בית שמאי, ומקשינן על זה בירושלמי בית שמאי מסלקין לון וכו', כלומר האיך מודו בית שמאי לבית הלל והלא מסולקין מן קושיין לבית הלל, ומשני אמר רבי בון יש כאן תשובה אחרת כהדא דתני רבי אושעיא, ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה טמאה שהיא בעשה אצל כהנים לא כל שכן.
<h2>דף יב.</h2>
מצינו במשנה דבר זה מותר, ואינו מותר אלא אסור מצד אחד, ומותר דקאמר ר"ל מותר מצד אחד, בפרק ב' דבכורים (מ"ז) דקאמר ודם השרץ אין חייבין עליו, ר"ל גבי דם שרץ שאין חייבין עליו משום דם אבל חייבין עליו משום שרץ דדמו כבשרו. מצינו חסר למ"ד, כמו הא שהבאתי מבכורים ודם שרץ וכו' ר"ל ולדם שרץ שאין חייבין כו', כלומר גם הוא שוה לדם שרץ שאין חייבין עליו.
<h2>דף יג.</h2>
כל היכא דתני הכל לדרשא, וכולהו מייתי בריש ערכין, אבל היכא דתני כל, פעמים דריש מיניה ופעמים לא דריש מיניה, כל הנשים דיין שעתן [נדה ג' ע"א] דריש לאפוקי מדר' אליעזר דאמר ד' ותו לא, כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [שבת ס"ח ע"א], כל מקום שאין מכניסין בו חמץ דריש להו בגמרא [פסחים ח' ע"א] וכן כל המטמאים באהל המת שחלקן והכניסן לתוך הבית [אהלות פ"ג מ"א] כל הזבחים [זבחים ב' ע"א], כל המנחות שנקמצו [מנחות ב' ע"א] כל התדיר מחבירו [זבחים פ"ט ע"א], וחדלו לספור כי אין מספר דלא דריש כל לאתויי מאי, דהאי כללא לאו דוקא שאין למדין מן הכללות [ערובין כ"ז ע"א] וכל שכן שאין אומרים כל לאתויי מאי. אבל צריך לדקדק על אותם דדייק בהם לישנא דכל, ושמא כל שהוא אוכל ונשמר לאו מלישנא דכל אלא מלשון שהיה לו לומר כל שהוא נאכל ונשמר, וכל הנשים דיין שעתן דייק ליה מן ה' דהנשים, דהיה לו לומר נשים, דהנשים משמע נשים הידועות, מלבד אותן ד' נשים דר' אליעזר, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מיותר דהא תנא בהך בבא, ולמה אמר שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ, משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, והרבה כל דלא דריש כלל, כל היד המרבה [נדה י"ג ע"א], אולי נקט כל משום דבאנשים תקצץ, ובכל מקום יש לדקדק למצוא טעם בזה או כיוצא בזה אע"ג דאינו בא לא למעט ולא לרבות, ולא יקשה לך על מה שאני אומר דכל לא אתי לרבויי, הא דאמרינן [ב"ק נ' ע"ב] מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, בשלמא לשמואל אמר כל לאתויי כו' אלא לרב כל לאתויי מאי, משמע דכל אתא לרבויי, לאו מלשון כל אלא מלשון המשנה קא פריך מהאי לישנא ומה היא למדה מבור, ומשמע מלשון שאין למדין מבור דבר חוץ מבור, ואדרבה מכאן אתה למד שאין אנו מרבין דבר מלשון כל שהרי אין אנו למדין לשמואל אלא דבר אחד ואין זה מלשון כל כדפירשתי וכן בפ"ב דיומא (פ"ד ע"ב) דאמר וכל ספק נפשות דוחה שבת, מאותו בא לרבות משום דכבר השמיענו בחד דוכתא דספק נפשות דוחה, צ"ל דכל ספק נפשות אתא לטפויי דבר דלא ילפינן מיניה.
<h2>דף מט.</h2>
מצינו דאיצטריך לן למסתם מתניתין כרבנן, אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, משום דטעמא דיחיד מסתבר, פ' בא סימן (נדה מ"ט ע"א) דקאמר, וכי תימא משום דבעי למסתמיה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמא דר' מאיר טפי משום דמסייעי ליה קראי קמ"ל.
<h2>דף סב:</h2>
אע"פ שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם, פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם, וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו, וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (י' ע"א) דקאמר, ואעפ"כ בדקה לוי במתני', דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה, אע"ג דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי, או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו. וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל, במשנה, אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה, שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין (ג' ע"ב) דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג', ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אע"פ שסדרה, מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אע"ג דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי, והאמת כדפרישית, שהרי מצינו ר' סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך, כדאיתא בריש שבועות (ד' ע"א) דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה, וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו, וכן פירש ר"י.
